ואז הגיע המשפט ששינה לי את החיים: שגרם לכל הקושי, הכאב, הלחץ והאכזבה של התקופה האחרונה להתמוגג - "את יודעת שיש פה שניים, נכון?"

מאת: אביב שוסטר

 

"אל תצאו עוד. בבקשה" אמרתי בעודי שוכבת במיטה, מדברת לבטן ומתייפחת.

"זה עוד לא הזמן. אתם עוד לא מוכנים" אני ממשיכה.

שבוע 30  ואני כבר שבועיים בבית. שמירת הריון. אני. מי היה מאמין?

 

הבחורה שבהריון הראשון שלה עבדה ביום הלידה עד שבע בערב ועשתה ספינינג יומיים לפני הלידה, עכשיו בשמירה.

נחזור קצת אחורה כדי להבין את השתלשלות האירועים מאז הבטא המשמחת…

אחרי אותה בטא, עשיתי עוד מספר בדיקות והמשכתי לעקוב ולוודא שהכל תקין.

הבחילות התחילו להגיע, העייפות והתשישות התגברו, ואיתם גם חוסר חשק וחוסר תאבון לאכול את תזונת הפליאו שלי שכל כך אהבתי והתרגלתי בחודשים האחרונים (נדבר על זה בהמשך).

ככל שהתסמינים התגברו, אני מצידי הייתי יותר מאושרת. מתחילה לעכל שזה אמיתי.

התקשרתי לקבוע תור לרופא נשים שלי. שנראה אם באמת יש סיבה לשמוח…

חישובי תאריכים הובילו אותי ואת המזכירה של הרופא לקבוע תור ליום חמישי, בשבוע 7.

סגרתי לי את השעה ביומן בעבודה ודאגתי לשריין גם את טל. חיכינו בהתרגשות וסף המתח והציפייה המשיך לעלות.

 

רק שאז, ביום שישי שלפני הבדיקה, משהו אצלי התחיל להרגיש לא בסדר.

כאבי בטן, הפרשות דמיות. ויחד איתם הגיע הלחץ. הרבה לחץ.

מתלבטת מה לעשות, החלטתי לחכות לראשון בבוקר ובמידת הצורך ללכת למוקד.

אם יש ספק, אין ספק. לימדו אותי. אין סיבה שאחכה עד חמישי כדי לוודא שהכל בסדר. אם יש דופק והכל תקין - סביר שיראו אותו כבר עכשיו.

בראשון בבוקר התייצבתי במוקד. חוששת ורועדת. "רק שהכל בסדר" חשבתי לעצמי.

בגלל ההחלטה של הרגע האחרון, נאלצתי ללכת לבדי. אני ילדה גדולה. אמרתי בליבי בבטחון מוחלט. הכל יהיה בסדר ואני אסתדר לבד.

חיכיתי לתורי באופטימיות זהירה.

נכנסתי לרופא, הסברתי לו את הסיבה לביקור ומיד ניגשנו לבדיקה.

בוא נגמור עם זה, חשבתי בלב. תן לי רק לראות שהכל בסדר. אמרתי במעין תפילה. למישהו, למשהו, לאיזשהוא כוח עליון.

 

ואז הגיע המשפט ששינה לי את החיים.

שגרם לכל הקושי, הכאב, הלחץ והאכזבה של התקופה האחרונה להתמוגג - "את יודעת שיש פה שניים, נכון?"

נודה על האמת. לא ידעתי איך לאכול את זה.. אני וטל שנינו רצינו תאומים. אבל ידענו שהסיכוי קלוש. אין לנו תאומים במשפחה (את המשפט הזה יצא לי להגיד הרבה מהרגע הזה ואילך) ובבדיקה האחרונה נצפה רק זקיק אחד.

אבל מפה עד לקבל בשורה כזו, כשאני שוכבת על מיטת הטיפולים לבד….

פרט לחיוך אווילי, לא הגבתי. הייתי בשוק. מאושרת כמו שלא הייתי הרבה מאוד זמן. הודתי לרופא וריחפתי לי החוצה מחדר הבדיקות.

 

"נו, תענה כבר לטלפון" חשבתי לעצמי כשאני מתקשרת נון סטופ לטל, עוד שנייה מתפוצצת מרוב אושר ומתה לחלוק איתו את זה. אחרי מספר ניסיונות התייאשתי. אני כבר יודעת עם מי יש לי עסק, אמרתי לעצמי בסלחנות מבואסת. כזה הוא. הטלפון על שקט והוא שקוע בעבודה. לא הייתה לי ברירה אלא לבשר לו את זה בהודעה. שלחתי הודעה בלי יותר מדי מילים. רק הרבה אייקונים של פרצופים שמחים, ושני תינוקות. בתקווה שהוא יהיה במצב ישיבה ולא באמצע עסקה חשובה בעבודה כשיראה את זה (סוחר בתעודות סל בחברת השקעות).

הוא כבר יחזור אליי כשיראה את ההודעה.

טוב. המשכתי לחשוב. אני חייבת ללספר לאמא. חייבת. גם לה העדפתי לספר בדרך אחרת, אבל לא יכלתי לחכות…

 

"אמא!!!" אמרתי.. "את הולכת להיות שוב סבתא" ואני, שכבר שומעת את השמחה והאושר בצד השני של השפורפרת ממשיכה "לעוד שניים!!!" המשכתי לדבר עוד קצת, אבל נראה לי שהיא כבר הייתה אי שם בעננים ולא באמת הקשיבה. רק מלמלה משהו כמו "תתקשרי לספר גם לאבא", וברור שכך עשיתי.

ממשיכה במחשבותיי, ידעתי שאני לא מתכוונת לשתף ולספר לאף אחד עדיין פרט למשפחה הקרובה. למשפחה של טל נספר בערב. בבית. אמרתי לעצמי. נשארת עם החיוך האווילי שלי על הפנים.

אעיד על עצמי שיש לי עניין קטן עם אמונות תפלות, וגם… באמת שאין צורך לספר לפני שרואים שהכל בסדר. שקיפות, סקירה… נחכה לשבוע המתאים ואז נחלוק עם השאר.

וכך נסענו לנו, אני, הנץ וגנץ (שמות הבטן שניתנו להם בשלב מאוחר יותר) לעבודה שלי. בידיעה שנכון לעכשיו זה הסוד הקטן שלי...